ניצן מינץ, משוררת חזותית מספרת על הציור קיר לזכר השואה שיצרה על גבי חומת גטו לודג' ומסבירה למה לדעתה בישראל אין צורך בגרפיטי לזכר השואה.
את ודדה עושים מלא אמנות רחוב, מה הקשר לפולין?
"הציור על חומות הגטו בלודג'? חלק מהמשפחה של שנינו משם. זו הייתה הפעם הראשונה של דדה בפולין, אבל משהו בלעבוד ולצייר שם, לראות את החומות ולהכיר את ההיסטוריה היה מאוד עמוק וחזק עבורנו. לא הייתה אפשרות לעשות מחקר כמו שאנחנו רגילים בדרך-כלל. השתדלנו להיות עדינים, המקום טעון ולא רצינו לשים אצבע מאשימה לתושבים. בכל זאת הם הולכים לגור ליד היצירה הזו".
איך הגעתם לפרויקט הזה?
"הזמינו אותנו חברת אורבן פורם, בשיתוף עם השגרירות הישראלית בפולין שרצו יצירה שתחבר בין הקהל הישראלי והפולני על חומת גטו לודג'. צד אחד של החומה הוא חומת לבנים ארוכה, והשני הוא חצר דלתות פנימיות. בדלתות הפנימיות האלו כתבתי בעברית ועל החומה החיצונית כתבתי בפולנית. ניתנה לי יד חופשית, רציתי להזכיר את השואה אבל לא רציתי להניח אצבע מאשימה על הפולנים שחיים שם. אני יוצרת גשר בין עמים וצריכה לתקשר עם מי שחי בתוך החומה. השיר מדבר על אי היכולת שלנו לחזור אחורה אל המקום שבו נולדנו. טקסט שיכול לדבר גם על הגירוש היהודי וגם בכללי היכולת לחזור למקום מסוים. זה טקסט שיכול לדבר את הנושא של השואה וגם לכל אדם שיכול לעבור לכל מקום בחיים. לדבר לקהל הפולני ולא לשים להם אצבע מאשימה."
צילום מתוך האתר של ניצן מינץ
"אנחנו הרכיכות חוזרים על הבטן למים העכורים של ילדותנו. אנחנו מפרקים שבורים חוזרים הביתה. אנחנו מעצמות רכות ואיברים מסוקסים רק עוד כמה צעדים ואנחנו שם. אנחנו נמסים על האספלט אנחנו וכיסאות השולחן והמחשבים על הגב. אנחנו מלאים במטרה. מאמץ אחרון לפני שהשמש שוקעת"
בשונה מעבודות גרפיטי הנעשות באופן חופשי של האמן, אנדרטאות הן יצירות מוזמנות של תורמים וראשי ארגונים שאחראיים על תוכן האנדרטה ומיקומה. כדי שהאנדרטה תוכל להיות ברורה ונגישה לכל, עליה להכיל סמלים ברורים ומזוהים אסוציאטיבית לציבור הרחב. בעוד גרפיטי מאפשר מקום לביטוי ליחידים ללא הון עצמי גבוה וארגון גג. היד החופשית שניתנה למינץ כמשוררת חזותית, מביאה את השילוב האולטימטיבי ביצירות במרחב הציבורי. מצד אחד היא מגיעה במימון מלא ובאישור מוחלט מהרשויות ומצד שני מבטאת את התפיסת עולם והיצירה האישית שלה, בלי התערבות הגמונית בתהליך היצירה.
צילום מתוך האתר של ניצן מינץ
למה לא יצרת לזכר השואה בישראל?
"אני חיה בישראל ופה יש חיים. אין לי צורך ליצור במקום שיש חיים. זה לא מקום שהוא חלק מהחיים שלי, זה הנסיבות של החיים שלי. אני חושבת שיש הבדלים גדולים בין הדורות, ואם הייתי גדלה בבית פוסט טראומטי יש סיכוי שהייתי עוסקת בזה בלי הפסקה. אני נכדה של סבא שנמלט ואין לי מטענים במשפחה, יש לי מטענים כמו כל מי שנצר למשפחה פולנית. אני לא דור שני. זה לא שזה חלק מההוויה, הפחדים והחלומות הרעים בלילה, זה לא חלק ממה שאסף אותי בחיים. אני יכולה להבין אם הייתי דור שני בבית אינטנסיבי שסובב את השואה הייתי צריכה לאוורר את זה מהמערכת הרגשית שלי אבל זה לא הסיפור שלי. אני לא מרגישה שהשואה עומדת להישכח, זה מלווה אותי וזה חלק מהסיבות שבגללן אני בחרדה קיומית כיהודייה, ישראלית וזה כלי שהממשלה לא חוששת לשלוף כדי להלחיץ את העדר. אני לא מרגישה צורך להתעסק בזה ביומיום, וזה עוטף אותנו ביומיום גם ככה כמו בועה."
הראיון עם ניצן התקיים לפני כשנה במסגרת עבודת הסמינר של התואר הראשון שלי בנושא זיכרון השואה במרחב הציבורי במחלקה לתרבות - יצירה והפקה במכללת ספיר. שנמשיך לזכור, איפה שניתן ואפשר ושמתוך כך לצמוח כעם חזק ומאוחד.
Comments