לזכור את השואה דרך גרפיטי - ראיון עם רובן קרפטיאן/ האשטג

רובן קרפטיאן, המעצב ואמן הגרפיטי הוא בין היחידים שמנציחים את זיכרון השואה על רחובות ישראל. בן ה-38 שעלה מארמניה ו"זכה בשתי שואות", מתגורר היום בפלורנטין וכבר לא רוצה להנציח את הטראומות הלאומיות שלו מתחת לבית.

אז רובן, או יותר נכון Hashtag, מה עומד מאחורי האמרה: "Making shit to make people think"?

"זה המוטו שלי. אני יוצר עבודות מורכבות שבשביל להבין אותן, צריך ידע מסוים. אני כמו צב, יכול להיות ברגיעה ואז בשנייה להפוך לטזמניה. אני יוצר ממקום אמוציונלי, משהו משתנה. אני מנסה להנגיש את האמנות שלי בצורה קלה והומוריסטית אבל בסוף המטרה היא שתעצרי שניה, תחשבי. זה מצריך ממני לאתגר את עצמי ולפתח את הידע שלי. העבודות יכולות להשתקע אצלי ושנתיים-שלוש אני אלך עם זה. אני מעביר את הרעיון ואני אעביר את הרעיון ואיך."

כשאומרים לנו גרפיטי אנחנו לרוב חושבים על מפגש מרתיע עם רשויות החוק בזמן ריסוס עם ספריי. אבל מבחינת תג, להדביק יצירות זה כמו לצאת לטיול או ללכת לעבודה. אמנם גרפיטי היא אמנות לא חוקית, אבל ישנם חוקים בלתי כתובים בין אמני הרחוב, כמו לא לעלות על יצירה של אחר. היצירות שמעצב בתוך מסגרת תמונה יוקרתית, משלבות בין טכנולוגיה לאמנות קלאסית. כל עבודה היא כמו בייבי שנולד, והוא בודק יום אחרי מה שלום הוולד. לא היה לו מפגש פיקנטי עם הרשויות, רק ספג כמה קנסות של 750 שקלים. הוא בסדר עם זה שיצירות מתבלות עם הזמן, אבל מתבאס כשהורסים עבודות של אמני גרפיטי אחרים. בעיקר חושב שעיריית תל אביב יכולה לעשות יותר, ולא רק לחלק קנסות.

מעבר ליכולות הגרפיות והוויזואליות של רובן, משפטים נהיו חלק מתהליך היצירה שרובן מזקק עד שהם מגיעים לרחוב. אחד המשפטים הראשונים הוא “Your’e just a double tab”, אבל בתהליך התפתחות הקופירייטינג שלו יצר את "בצער רב מוכרת את היומן שלי עבור מזון ותרופות". המשפט שנכתב לצד הדמייה של אנה פרנק כקשישה, כאילו הייתה חיה כיום, הודבק לפני כחמש שנים בפלורנטין.

אנה פרנק מוכרת את היומן שלה

מתוך עמוד האינסטגרם: tagstreetart

מה קרה בתהליך החשיבה על היצירה הזו?

"אני כל שנה קורא על יותר שורדי שואה שאין להם מה לאכול ושלא מסיימים את החודש. כבר קשה לי בדקת דומייה לזכר השואה, יש המון דו פרצופיות. חברי כנסת כל שנה מעלים את המשכורת שלהם, אבל לתת כמה שקלים לאנשים, אנחנו לא מצליחים. לאף אחד לא איכפת מהם, לא ימין, לא שמאל ולא לרוב האנשים. זה מה שמטריף אותי בסיפור הזה.

קראתי את היומן של אנה פרנק כמה פעמים ולצערי, היא סוג של סמל. הילדה הזאת כתבה בצורה כל-כך בוגרת. תמיד אמרתי מה היה קורה אם היא הייתה ניצלת. מה אם הייתה ניצלת והייתה בין אחת מאיתנו? וואלה היא הייתה מוכרת את היומן שלה. אחד הסמלים הקדושים של השואה עבור הדברים הבסיסיים שהיא צריכה אותם. יש פה עניין של זעזוע, קבלו אותה, הסמל הזה, היא חיה. היא לא מתה בסיפור שלי. יצרתי את העבודה בערב יום השואה פעם ראשונה, זאת הייתה חוויה מאוד מוזרה כי הרחובות היו ריקים. הדבקתי אותה על בניין בדרום תל אביב שלא קיים יותר, שנה או שנתיים אחרי הדבקתי אותה בפלורנטין אבל היא נהרסה יחד עם שאר העבודות שלי."

בפוגרום קורדוברו

"פלורנטין הייתה יותר צבעונית פעם, אמנים מהשורה הראשונה עשו פה עבודות מדהימות. הדבקתי עבודה ועוד עבודה והתחיל להיווצר מוזיאון קטן. אמרתי רגע, אני רוצה לבנות מוזיאון רחוב, משהו שאנשים באים ורואים 24/7. תוך 3 שנים הגעתי ל-50 עבודות בשכונה, כשברחוב קורדוברו לבד היו באיזור ה-25 יצירות. הזמנתי אמנים מהארץ ומחו"ל וכל הפרויקט נהיה הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. נהיה פרויקט אנדר-גראונד מהזמן והכסף שלי וככה הוקם מיני אתר תיירות בתל אביב ונהיה ממש הייפ סביב זה. הגיעו קבוצות, מדריכים, סיורים ואז בגלל כל הרעש, הרמקולים, המגפונים והמדריכים שעמדו מתחת לחלונות, לשכנים נמאס. יום אחד פשוט הרסו את כל העבודות בקורדברו והשאירו מכתב: 'אתה עושה עבודה טובה, אבל לא אצלנו'. אמרתי פאק איט, הבאתי דלי צבע ומחקתי את כל השכונה. מאז יצאתי מהשכונה ולא שמתי שום עבודה וזה גם לא יקרה. אני ממשיך בדרכי, נשארו שתי עבודות בטעות ששכחתי למחוק. הגיע רפי רשף ושאל למה מחקתי? סיטואציה הזייה, אני הוונדליסט ופתאום הפכתי לקורבן. העבודות שהכי כאב לי שנמחקו היו של אנה פרנק והסטורי של אווה."

הסטורי של אווה לא נגמר

מתוך עמוד האינסטגרם: tagstreetart

הסיפור של אווה היימן שנספתה באושוויץ הונגש לקהל הרחב באמצעות יצירת רצף של סטוריז באינסטגרם והגיע ל-300 מיליון צופים ברחבי העולם.

"פרויקט אחד המהממים שראיתי. לקחת פלטפורמה טכנולוגית קיימת ולהדביק עליה סיפור זה מדהים. כשראיתי את הפרויקט אמרתי שאני חייב שזה יישאר אחרי יום השואה. הוצאתי את הדמות של אווה מהסטורי באינסטגרם וכתבתי 'Survivors stories still DIDN’T END!'. ניסיתי לספר את אותו סיפור כמו ביצירה של אנה פרנק, יש סיפור שעדיין נמשך, אחרי הדקת דומייה אנחנו שוכחים."

מכיר עבודות של אמנים אחרים בנושא השואה?

"אמנות רחוב על השואה? לא עולה לי משהו, שואה לא מעניינת אף אחד. עומדים דקת דומייה וזהו, לאף אחד לא איכפת. כמעט ולא נעשו ברחוב עבודות על השואה, למה? אין לנו מה להגיד בנושא? או שמה שהיה היה ובואו נמשיך הלאה? למה לא נעשים כאן פרויקטים כאלה? שואה זה לא רק יד ושם, יש המון דרכים שאפשר לעשות כדי להעביר את הסיפורים הלאה לילדים ותיכוניסטים, לא רק ספרים ותאריכים. כמה יש עוד לספר ולא דווקא ביום השואה."

מאיפה החיבור לשואה מגיע?

"אני ארמני, התברכתי בשתי שואות. אבא שלי יהודי ואמא שלי ארמנית. לארמנים יש את השואה הארמנית במלחמת העולם הראשונה. ליהודים יש את השואה היהודית במלחמת העולם השנייה. מדינת ישראל לא מכירה בשואה הארמנית, אבל בפתח תקווה הזמינו אותי לפני כמה שנים לשים עבודה שלי מחוץ למוזיאון. הדבקתי יצירה של צורות – פירוק פונט ארמני ועברי."

מה היית אומר למי שרוצה לייצר אמנות רחוב וקצת חושש?

"אמנות רחוב עוברת טרנספורמציה, מי שחשב שאמנות רחוב תישאר עם ספריי טעה, יש הרבה דקורציות היום. הרבה אמני רחוב משתלבים בכל מיני מוסדות, מבחינתי אני התחלתי מהרחוב, אז אני על החותמת של האמנות רחוב. אמן חדש? שייתן כבוד לאמנים שעשו כמה דברים לפניו. מה שאני רואה היום זה שנהיה בלאגן. יש חוקים בסיסיים שהייתי מצפה שישמרו. שילך עם הלב, סטריט ארט, זה פאשן שיכול לשאוב אותך. עדי סנד כתב לי עוד לפני שהכרתי אותו, 'תיזהר עם הסטריט ארט כי זה יכול לשאוב אותך.' לא הבנתי מה הוא רוצה ממני אז, אני היום יכול להבין מה אמר כי זה שואב וזה חי בתוכך. את מסתכלת על קירות, על מקום מגניב, אם זה יכול להשתלב טוב. כל התפיסה על המרחב שונה, בוחנת הכל ממבט אחר. אם הם מוכנים להקרבה הזו, אז שילכו על זה."

תיצור עוד יצירות לזכר השואה?

"אולי אעשה עוד משהו בהמשך, אבל אני מרגיש שזה לא מספיק. אני מדביק, עושה רעש, מקבל קצת לייקים אבל השיט שאני עושה גורם לי גם לחשוב, מה שאני עושה מספיק? צריך לעשות יותר?"

רובן קרפטיאן, היה בין הראשונים שראיינתי לעבודת הסמינר בנושא זיכרון השואה במרחב הציבורי שכתבתי לתואר הראשון שלי במחלקה לתרבות-יצירה והפקה במכללת ספיר ואני מודה על כך מאוד. כפי שרובן אומר שנמשיך לחשוב, ליצור ולפעול והעיקר, שלעולם לא נשכח.